<h1>שערי תורת בבל על שבועות</h1>
זאב וואלף רבינוביץ
<h2>דף ג.</h2>
(ג א תוספות) <b>ד"ה ועל וכו' דאסור ע"י אשה וגוים דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר וכו'.</b>—דבריהם תמוהים, שהרי דין המצורע שיגלחנו הכהן דוקא ולא זר ואשה<sup style="color: gray;">*</sup>. שוב מצאתי בשער המלך על הרמב"ם הל' ע"ז פי"ב, שהעיר ע"ז (ע"ש).
<h2>דף ד.</h2>
(ד סע"א) <b>אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא וכו'.</b>—המלות "ואמר לי" מיותרות הן ויש למוחקן, כי כל הענין אמר רב אשי בעצמו לפני רב כהנא. וכן נראה מפירש"י שכתב: "אני פירשתי שמועה זו של רב יוסף לפני רב כהנא". וגם ברש"י יש למחוק מלת "ואמר". וכעין זה יש בב"מ צב א (וע"ש ברא"ש) וב"ב עו ב (ע"ש ברשב"ם), קיד א (ע"ש ברשב"ם) ובנדה נא ב (ע"ש בפרש"י) - כ"כ בס' דורות הראשונים ח"ב דף רסא. והנה בב"ב עו ב הנוסח "אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמרית ליה טעמא וכו'". ולפ"ז נ"ל דאין צורך למחוק כאן שתי המלות "ואמר לי" אלא לגרוס "ואמרית ליה", וכן יש להגיה ברש"י "ואמרית" במקום "ואמר". ודע שיש מקומות ג"כ, שרב אשי בעצמו לא אמר כל הענין לרב כהנא אלא רק השמועה הקודמת, ורב כהנא פירש השמועה, ובאלה גרסינן שפיר "ואמר לי" (עי' זבחים קו ב, כט א, ועי' מה שכתבנו שם; ועי' כתובות מ ע"א, צה ב, ב"ק טז א, כד ב, עא ב).
<h2>דף ד:</h2>
(ד רע"ב) <b>שבועות דלית ליה טעמא דנפשיה מנלן.</b>—נראה להגיה: שבועות דאית ליה טעמא דנפשיה מנלן. [וכ"ה "דאית" בדפוסים ישנים ובכתבי יד.]
<h2>דף ה.</h2>
(ה א תוספות) <b>ד"ה דתנא וכו' תימה דר' ישמעאל תני וכו'.</b>—עי' שבת כז א, דאמר אביי "האי תדר"י מפיק מאידך תדר"י", ועניינו שהרבה תלמידים היו לו לר"י, והיו חולקים זה על זה. ולפ"ז תסור גם תמיהת התוס' כאן.
<h2>דף י:</h2>
(יו"ד ע"ב תוספות) <b>ד"ה מותר וכו' ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה.</b>—תמה אני על הכלל הזה. וכי אפשר לומר כן? והא החפנים הן בחפני כה"ג ואין כל חפנים שוים, וכמו שאמרו בירושלמי יומא פ"ה ה"ב, שהיה כה"ג שידו החזיקה רק כשני זיתים וכה"ג שידו החזיקה ארבעה קבים. שוב מצאתי בשו"ת רלב"ח סי' קי"א שהקשה כן, ועוד הוסיף לתמוה על התוס', כי איך יעשו בחדש העיבור של שנת ס"א באופן שיכלו הששים שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו. ועוד מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקלד, שגם הוא תמה עליהם, כי אף בשתי שנים פשוטות יחסרו עוד י"ב מנה. ומ"ש ע"ז הרלב"ח שם דלא דק הוא דוחק, והעיקר כ"ש הרדב"ז שם, שהרי מלבד שס"ה מנים סממני הקטורת היו נותנים בהם עוד רובע הקב מלח סדומית, ולששים שנה ט"ו קבין, והרי זה ממלא את החסרונות בלי שום פקפוק<sup style="color: gray;">*</sup>. שוב מצאתי במחזור ויטרי סי' עז שכתב "שאין לך מלא חפניים מחזיקין אפי' חצי מנה של קדש שהוא מנה שלנו וכו' ששיערו חכמים אין לך חפניים גדולים שבעולם מחזיקים יותר משלשה מנים". והם דברים סותרים את עצמם.
<h2>דף יא:</h2>
(יא ב תוספות) <b>ד"ה משום עורה וכו' בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין וכו' ולא אמר שיפדו וכו'.</b>—דבריהם נפלאים מאתנו, דלמה הוצרכו לזה, והלא מקרא מלא הוא בבכור "לא תפדה" (במ' יח יז). אבל בזבחים (קג ב) לי' טעם זה שבתוס' כאן "לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים".
<h2>דף יב.</h2>
(יב סע"א) <b>ר' יהושע אומר יביא בדמיו עולה.</b>—כבר נכתב בצדו שבתמורה הנוסח: ר' אלעזר [וכ"ה בכתב יד מינכן ובתוס' הרא"ש], וכן משמע לקמן (ע"ב) ברש"י ד"ה ונדבת. ולפ"ז יש להגיה גם בפירש"י כאן (ד"ה ר' יהושע): ר' אלעזר (במקום ר' יהושע).
<h2>דף יג:</h2>
(יג ב תוספות) <b>ד"ה דעבד וכו' כדתניא חומר בשעיר וכו'.</b>—עי' מהרש"א שכתב שלא מצא בר' זו בתלמוד, אבל היא מובאת בירושלמי סוף פרקין ובתוספתא יומא פ"ד.
<h2>דף טז.</h2>
(טז א) <b>שני ביצעין היו בהר המשחה וכו'.</b>—מזה נראה שחלק מהר המשחה היה בפני הבית השני בתוך העיר ירושלים, וזה פלא שהרי מעשה פרה אדומה היה נעשה בהר המשחה, וכל מעשיה חוץ למחנה, דהיינו חוץ לירושלים. ונמצא ג"כ שבעת שצר טיטוס על ירושלים היה חלק מחילו חונה בהר המשחה. שוב מצאתי בס' תבואת הארץ פ"ז שהעיר ע"ז והעלה שט"ס כאן וצ"ל "שני ביצעין היו בירושלים", וכ"ה בתוספתא סנה' פ"ג, ועי' ירושלמי שם פ"א ה"ה הנוסח "שני בצעין היו שם" ותו לא מידי, והמכוון "שם" - בירושלים.
<h2>דף יז:</h2>
(יז ב) <b>וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור.</b>—פי' באופן שלא שהה כדי השתחויה, אבל אם שהה ודאי חייב, דלא גרע מנטמא כשהוא בעזרה. שוב מצאתי למ"ל הל' ביהמ"ק פ"ג הי"ט, שכתב כן (וע"ש שהאריך).
(שם תוספות) <b>ד"ה ואין שוחטים וכו' דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים.</b>—איני יודע למה לא שייך אכילה בעזרה בק"ק, ולהיפך מצינו לקמן (טו א): "אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי".
<h2>דף יח:</h2>
(יח רע"ב) <b>בעא מיניה ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מר' שמעון בן יוסי בן לקוניא.</b>—צ"ל: בעא ר' יונתן מר' שמעון בן יוסי בן לקוניא. וכ"ה בענין זה בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, והמלות "בן יוסי בן לקוניא" נכפלו בטעות מר' שמעון שלאחריו. והוא ר' יונתן סתם במקומות אחרים, והוא ר' יונתן בן אלעזר, כ"ש בפסחים נא א (ע"ש). ועי' בסה"ד ע' ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא.
<h2>דף כג:</h2>
(כג ב) <b>פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' הכא מאי וכו'.</b>—נראה דבעייא זו אינה אלא אסיפא דוקא באומר "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", וכדאוקימנא לה במסרהב בו חבירו, דהא ליאסר ביין ושמן ודבש היה לו לומר "שבועה שלא אשתה" ותו לא, דודאי שעל מה שמסרהב בו הוא נשבע, ולכך חייב אכללא וחייב אפרטי; אבל ברישא כשאומר "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" ולא היה מסרהב בו חבירו משמע שאין ספק דפטור אכללא, דכאן לא סגי ליה לומר רק "שבועה שלא אוכל פת" ותו לא, דאי הכי היה אוסר עצמו בכל מיני פת, ומאחר שצריך היה לפרש המינים שאוסר על עצמו, לא מסתבר לחייבו על כלל הצריך לפרט וגם על הפרט. אבל מתוס' ד"ה "הכא" מבואר שדעתם, דהבעייא היא גם ארישא.
<h2>דף לה:</h2>
(לה ב) <b>בגבעת בנימין רא"א חול.</b>—עי' ס' מעשי ה' מעשי אבות פי"ז שמשער שב' פעמים ראשונות שאלו אולי מפסל מיכה (וע"ש שנעלמה ממנו סוגיא דהכא).
<h2>דף לו:</h2>
(לו ב רש"י) <b>ד"ה ושאני וכו' וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים לא איתמר לא תיפוך וכו'.</b>—פי' כלשון הזה מצא בספר הבא מבבל, שטעם זה היה כתוב שם מאיזה חכם. ואין שום צורך בהגהת רש"ל.
<h2>דף מא.</h2>
(מא א תוספות) <b>ד"ה ולמר בר רב אשי.</b>—עי' מ"ש בסנהדרין כט ב.
<h2>דף מב.</h2>
(מב א) <b>כיון דנחית לדעות נחית לדעות.</b>—מפירש"י משמע דהארבעה נאמנים לפוטרו מלשלם. אבל בספר משפטי השבועות לרה"ג כתב: "ואם הם יותר אם הוא עד אחד מחייבו שבועה ואם הם שנים מחייבים אותו ממון". ומשמע דהכי סבר גאון, שאם הם ארבעה מאחר שאין לשלשה נאמנות אצל המלוה-אין כאן אלא רביעי שהוא עד אחד ונשבע המלוה להכחיש את העד ונוטל. ואם היו חמשה עדים - הרי יש כאן שני עדים, ומאחר ששנים מחייבין ממון כאן הם פוטרים את הלוה מלשלם.
<h2>דף מח:</h2>
(מח ב) <b>א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא וכו'.</b>—כעין זה במכות ז א.
